<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער החמישה ועשרים</h1>
<h2>דף ה:</h2>
בפ"ק דמכות [ה' ע"ב] תנן מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפילו מאה תלמוד לומר עדים אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים עדות בשאר ר' [—רבי] אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהם מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש. ואמרינן בגמרא היכי דאמי אמר להו אמר רבא הכי אמר להו למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו אי אמרו לאסהודי אתינא נמצא אחד מהם פסול או קרוב עדותן בטלה ואי אמרו למיחזי אתינא מה יעשו שני אחים וכו', ואפסיקא הלכתא כר' [—כרבי]. הילכך כשהוזמנו עדים כשרים ופסולים בטלה עדות כלם, ואין הדבר תלוי בכונה בלבד אלא בהזמנה בשעת מעשה אף על פי שלא באו כלן להעיד כאחד בבית דין כמו שכתבו המפרשים ז"ל בפרק קמא דמכות [ו' ע"א] (ובפרק קמא) [ובפרק ב'] דגטין [ה' ע"ב] ובפרק יש נוחלין [ב"ב קי"ד ע"א], אף על פי שיש סברות אחרות כדאיתא בחשן בסימן ל"ו. ומפני כך אין לפסול עדי קדושין שהיו שם בכנופיא קרובים ורחוקים כיון שלא הוזמנו כאחד, אלא שנהגו להזמן עדים כשרים לרווחא דמלתא. וכתב רי"ף ז"ל משמיה דגאון ז"ל בפרק קמא דמכות [ה' ע"ב] דהני מילי בעדות על פה אבל בשטר שיש בו ג' עדים ושנים מהם קרובים זה לזה אם לא נודע בעדות ברורה שישבו שלשתן להעיד וכתבו עדותן זה בפני זה דדמו כמאן דאמר למסהד אתינן לא מבטלן לשטרא מספק אלא תתקיים העדות בשאר, דאמרינן דילמא רווחא שבקי למאן דקשיש מניה ובא זה הקרוב וחתם שם שלא מדעת חברו, ונראה שזה גם כן בשאינם מסורגים כמו שכתבתי למעלה. ומה שנהגו לחתום קרובים בכתובה הוא משום כבוד וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל בקבלת עדות והרמב"ן ז"ל בפרק יש נוחלין [ב"ב קס"ג ע"ב] והמפרשים פרק קמא דמכות [ו' ע"א] והרשב"א ז"ל בתשובה [ח"א אלף צ"ב]. ואם היה בשטר שני קרובים אפילו נמסר בעדי מסירה [פסול] משום דהוי מזוייף מתוכו כדאיתא בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ח ע"ב] גבי ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי, וכן כתב הריא"ף ז"ל בפרק קמא דמכות. ירושלמי בפרק ב' דכתובות [ה"ד] כתבו בעל העטור ז"ל והרמב"ן ז"ל בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ה ע"ב] רבי חגי אמר רבי זעירא עד אחד בפה ועד אחד בכתב מהו לזוקקו לשבועה, ועד אחד בכתב כלום הוא לא צריכא בשהיו שנים ומצאו לקיים כתב ידו של זה ולא מצאו לקיים של זה. ובהלכות גדולות [הלכ' עדות] כתוב קאמר[י] רבנן דשטרא דחתימין עליה סהדי ואשתכח חד מנייהו קרוב או פסול נהי דממונא לא מפקינן מניה אבל שבועה משבעינן ליה אפומא דהאי עד כשר. נראה מדבריו שעד אחד בכתב זוקק לשבועה, וקרוב ופסול לא פסלינן ליה דאמרינן רווחא שבק למאן דקשיש מניה ואתא קרוב או פסול וחתם וכן כתב בעל מתיבות ז"ל. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות הלואה [ה"י], וכמדומה שהרמב"ן ז"ל מודה בזה, וכן דעת הרא"ש ז"ל [ב"ב פ"י סימן ז'] וכמו שהאריך בחשן בסימן נ"א. וכתב הריא"ף ז"ל בתשובה [סימן קס"ז] שאם העד האחד אומר שלא היה יודע בקורבת העד האחר שהוא קם לשבועה, אלא אם היה רגיל בו שודאי היה יודע בקורבתו כדאיתא בעטור בקבלת עדות ובחשן בסימן ל"ו. אבל בעל העטור לא מסתבר ליה דקם לשבועה אלא היכא דליתיה לסהדא קמן.
